גמרא
פירוש
שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר וּמִפְּנֵי מָה אֵינָהּ טְעוּנָה שֶׁלֹּא יְהֵא קׇרְבָּנוֹ מְהוּדָּר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה? שלא יהא קרבנו מהודר. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר ר׳ שמעון: היקל הכתוב במנחת חוטא שלא יהא קרבנו מהודר, אם כן כי קמצי לה פסולין נמי תתכשר [כאשר קומצים אותה פסולים גם כן תהא כשרה], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא בלשון ״אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות״ שאין הדבר כן.
ומקשים: אי הכי [אם כך], התם נמי [שם גם כן] לגבי זבחים, שהתנא שונה: ״כל הזבחים שקיבל דמם זר וכו׳ פסולים״, ליתני [שישנה]: אחד חטאת חלב ואחד כל הזבחים שקבלו דמן זר ואונן פסולים, ולימא [ונאמר]: לר׳ שמעון אצטריך [הוצרך] להשמיענו שלמרות שהיקל הכתוב בחטאת חלב שלא יהא קרבנו מהודר, מכל מקום אם קיבלו פסולים את דמה הריהי פסולה!
אלמא [אלא] אנו מניחים כי כיון דתנא ליה [ששנה לו] בלשון ״כל״ ולא קתני [ואינו שונה] ״חוץ״ — כולהו [כולם] משמע, וגם לשיטת ר׳ שמעון אין צורך בהדגשה מיוחדת, הכא נמי [כאן גם כן] לענין מנחות, כיון דתנא [ששנה] ״כל״ ולא קתני [ואינו שונה] ״חוץ״ — כולהו [כולם] משמע, וגם מנחת חוטא!
ומתרצים: מכל מקום, כאן לענין מנחות אצטריך [הוצרך] הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואוקימנא לרישא [והעמדנו את ההתחלה, את המשנה הקודמת] ששנינו בה שכל המנחות שקמצן שלא לשמן לא עלו לבעליהן, שלא כשיטת ר׳ שמעון, אם כן סיפא נמי [סופה, משנתנו, גם כן] שלא כשיטת ר׳ שמעון היא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבזה גם ר׳ שמעון מודה.
א אמר רב: זר שקמץ — יחזיר. ותוהים: והא אנן [והרי אנו] פסל תנן [שנינו] במשנה! ומסבירים: מאי [מה] פירוש פסל? פסל עד שיחזיר את הקומץ למנחה, ויחזור כהן ויקמוץ.
ומקשים: אי הכי [אם כך], היינו [הרי זו] בדיוק שיטת בן בתירא במשנתנו, ששנה בענין קמיצה בשמאל, שיחזיר ויחזור ויקמוץ בימין! ומשיבים: אי דאיתיה [אם שישנו] לקומץ בעיניה [בעינו, כמות שהוא] לא פליגי רבנן עליה [לא חלוקים חכמים על] שיטתו של בן בתירא, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה שחסר הקומץ, רבנן סברי [חכמים סבורים]: לא יביא סולת מתוך ביתו וימלאנו את הכלי, ואילו בן בתירא סבר [סבור]: יביא מתוך ביתו וימלאנו.
ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מסביר, הרי לשון המשנה, בן בתירא אומר: יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין, אינה מדוייקת, אלא בן בתירא אומר: יחזיר ויביא מתוך ביתו וימלאנו, ויחזור ויקמוץ בימין, מיבעי ליה [הוצרך לו] לשנות!
אלא צריך לתרץ בדרך אחרת: כי קא אמר [כאשר אומר] רב שאם קמץ הזר יחזיר, הרי זה דווקא לשיטת בן בתירא. ותוהים: והלוא פשיטא [פשוט] הדבר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: עד כאן לא שמענו שקא מכשר [מכשיר] בן בתירא אלא בקומץ בשמאל, אבל בשאר פסולין לא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב, שהוא הדין גם לשאר פסולים האמורים במשנה, שניתן להחזיר ולקמוץ.
ושואלים: מאי שנא [במה שונה] קומץ שמאל, שהיה מקום לומר שדווקא יכשיר בן בתירא — דאשכחן לה הכשירא [מפני שמצאנו לה, לשמאל הכשר] ביום הכפורים, שהכהן הגדול אוחז את כף הקטורת ביד שמאל כשהוא נכנס לקדש הקדשים, והלוא זר נמי [גם כן] אשכחן לה הכשירא [מצאנו לו הכשר] בשחיטה, ששחיטת הקרבן כשרה בזר, ומדוע לא שנה בו בן בתירא שיחזיר ויקמוץ בכשרות!
ודוחים: שחיטה לאו עבודה היא, ומשום כך היא כשרה בזר, ולא היינו באים ללמוד מכאן להכשיר זר בקמיצה, שהיא עבודת כהונה.
ומקשים: ולא? וכי אין השחיטה עבודה? והאמר [והרי אמר] ר׳ זירא אמר רב: שחיטת פרה אדומה בזר — פסולה, ואמר רב עלה [עליה] בטעם הדבר: שהרי נזכר בה אלעזר הכהן (במדבר יט, ג), ו״חוקה״ כתיב [נאמר] בה (שם ב), ובמקום שכתוב ״חוקה״ הרי זה לעכב! ומשיבים: שאני [שונה] פרה, שקדשי בדק הבית היא ולא קדשי מזבח, כלומר, אין לה דינים של קרבן.
ותמהים: ולאו כל דכן הוא [ולא כל שכן הוא]? אם קדשי בדק הבית בעו [צריכים] כהונה, קדשי מזבח לא בעו [אינם צריכים] כהונה?! אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: אין בכך קושי, ויש להבין את עניינה של שחיטת פרה בכהן מידי דהוה [כמו שהוא] לענין מראות נגעים (ראיית נגעי הצרעת לטמא ולטהר), דלאו עבודה נינהו [שאינם עבודה] ובעי [וצריכים] כהונה.
ומקשים: מכל מקום, מדוע הוצרך רב לומר שקמיצה בזר אינה פוסלת? ונילף [ונלמד] מבמה שהקריבו עליה קודם שהוקם המקדש, ושם הזר כשר לעבודה!
וכי תימא [ואם תאמר], מבמה למקדש לא ילפינן [אין אנו למדים], והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מנין ליוצא כגון איברי קרבן עולה שיצאו חוץ לעזרה ונפסלו להקרבה, שאם עלה למזבח לא ירד — שהרי יוצא כשר בבמה!
ודוחים: התנא על הכתוב ״זאת תורת העלה״ (ויקרא ו, ב) סמיך ליה [הוא סומך], המלמד שכל שעלה למזבח (אפילו הוא פסול) כיון שעלה לא ירד, וההשוואה לבמה אינה מקור לדין, אלא רק סימן לדבר.
ושואלים עוד: אלא טעמא דאשמעינן [הטעם, דווקא, משום שהשמיע לנו] רב שקמיצת הזר אינה פוסלת את המנחה, יודעים אנו שכך היא דעת בן בתירא, הא לאו הכי [הרי אם לא היה אומר כך] הוה אמינא [הייתי אומר] כי בשאר פסולין חוץ מקמיצה בשמאל פסל בן בתירא? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר׳ יוסי בר׳ יהודה ור׳ אלעזר בר׳ שמעון אומרים: מכשיר היה בן בתירא בכל הפסולין כולן!
ותניא [ועוד שנויה ברייתא]: ״והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם״ (שם ב, ב) — ממקום שרגלי הזר עומדות, שאין הקמיצה צריכה להיעשות במקום מסויים בעזרה, אלא גם במקום שהזר נכנס אליו ומביא את מנחתו.
בן בתירא אומר, כך יש לדרוש כתוב זה: מנין שאם קמץ בשמאל, שיחזיר את הקומץ למנחה ויחזור ויקמוץ בימין? תלמוד לומר: ״וקמץ משם״ — ממקום שקמץ כבר, מן המנחה, משם חוזר וקומץ.
וכיון דקרא סתמא כתיב בה [שהמקרא בסתם נאמר בו], שיכול להחזיר את הקומץ למנחה ולחזור ולקמוץ, מה לי אם קמץ מתחילה בשמאל ומה לי שאר הפסולין?
אלא יש לומר כי הא קמשמע לן [חידוש זה השמיע לנו] רב: לדעת בן בתירא, לא רק אם קמץ הזר אינו פוסל את המנחה, אלא קמץ ואפילו קידש את הקומץ בכלי שרת. ולאפוקי מהני תנאי [ולהוציא מדברי תנאים אלה] דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ יוסי בן יוסי בן יאסיין ור׳ יהודה הנחתום אמרו: במה דברים אמורים שבן בתירא מכשיר — במקרה שקמץ הפסול ולא קידש, אבל אם גם קידש — פסל לדברי הכל, ולא יועיל להחזיר את הקומץ למנחה.
ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] להיפך, שדבר זה בא רב להשמיע: דווקא אם קמץ הפסול — אין [כן], מכשיר בן בתירא אם יחזיר את הקומץ למנחה, אבל אם כבר קידש את הקומץ בכלי שרת — לא, כמאן [כדעת מי]? כדעת הני תנאי [תנאים אלה], ר׳ יוסי בן יוסי בן יאסיין ור׳ יהודה הנחתום, ולאפוקי מתנא קמא [ולהוציא מדברי התנא הראשון] באותה ברייתא, שסבור כי גם אם קידש את הקומץ בכלי — יחזיר, שלא נפסל בכך.
מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: מאי קא סברי הני תנאי [מה סבורים תנאים אלו]? אי [אם] לדעתם קמיצת פסולין עבודה היא, שיפסול אף על גב דלא עביד ליה [אף על פי שלא עושה לו] לקומץ מתן כלי! אי [אם] קמיצת פסולין לאו [לא] עבודה היא, כי עבד [כאשר עשה] לה מתן כלי מאי הוה [מה הוא] מה בכך? מדוע לא יוכל להחזירו לכלי?
הדר [חזר] ואמר רב נחמן: יש לומר כי לעולם עבודה היא, ואולם לא גמרה [נגמרת] עבודתה עד דעביד [שעושה] לה מתן כלי, ורק באותה שעה הוא פוסל.
ומקשים: אי הכי [אם כך], שמתן בכלי גומר את עבודת הקמיצה בפסול, יפסול אפילו קמץ ולא קידש את הקומץ בכלי המיוחד לכך,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush